לדף הבית

דר' מריה מונטסורי (1870 - 1952)

נולדה בעיר צ'יראבלה באיטליה ב- 31 באוגוסט 1870.  אביה אלסנדרו  מונטסורי שהיה נצר למשפחת אצולה ואיש צבא אמה רנילדה, החליטו בשנת 1882 לעבור לגור ברומא על מנת לאפשר לבתם היחידה אפשרויות חינוך טובות יותר בעיר הגדולה. בגיל ארבע עשרה, צריכים היו להחליט על בית ספר להמשך הלימודים, בחרה מריה מונטסורי בבית ספר במגמת הנדסה.  מאחר שבזמן ההוא בנות לא עסקו במקצועות "גבריים", רשמו אותה הוריה לבית ספר לנערים.  לאחר זמן החליטה הנערה הצעירה להמשיך את לימודיה בבית הספר לרפואה. לאחר קשיים ומאבקים הצליחה להיות האישה הראשונה ללמוד רפואה באיטליה.  בשנת 1896, קבלה מריה מונטסורי את התואר דוקטור לרפואה, הפעם הראשונה שאישה קבלה תואר זה, באותה שנה נבחרה  לייצג את נשות איטליה בקונגרס פמיניסטי בברלין. בשנת 1900 השתתפה שוב בקונגרס דומה בלונדון, שם תקפה בחריפות את העסקת ילדים במכרות בסיציליה ובעולם בכלל. במסגרת קונגרס זה היא זומנה לפגישה עם המלכה ויקטוריה ופרסום רב ניתן בכל רחבי אירופה למאמריה בקשר לזכויות נשים וילדים. אין ספק שפרסומה בתחומים אלו עזר רבות לפרסום והפצת הרעיונות החדשניים שלה בתחום החינוך, כעשר שנים מאוחר יותר.  דר' מונטסורי התמחתה ברפואת ילדים ופסיכיאטרייה, במסגרת עבודתה במרפאות האוניברסיטה, שנתנו טיפול חינם לעניי העיר, במסגרת זו, במגעיה עם ילדי העניים, היגעה בפעם הראשונה לרעיון שרוב הילדים באים לעולם עם פוטנציאל שברוב המקרים אינו ממומש. 

בשנת 1899 בקונגרס פדגוגי שנערך בעיר טורינו באיטליה, נשאה דר' מונטסורי הרצאה בנושא "חינוך ערכי". בעקבות ההרצאה זימן אותה שר החינוך האיטלקי, דר' באסלי,  לשאת סדרת הרצאות שבעקבותיה הוקם באוניברסיטת רומא בית ספר מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים (מפגרים ואוטיסטים) דר' מונטסורי ניהלה את בית הספר שנתיים, 1899-1901.  בבית ספר זה מימשה דר' מונטסורי את גישתה שילדים זקוקים לסביבה עשירה בגירויים ודרשה מהצוות שיתייחס לילדים בכבוד והערכה.

באותו זמן, במסגרת מחקריה בנושא חינוך ילדים פגועים, מצאה דר' מונטסורי מאמרים שכוחים של שני חוקרים צרפתים , ז'אן איטרד (Itard,  1775-1838)  ואדוארד סז'אן (Seguin,  1812-1880).  איטרד כתב מחקר בנושא "הילד מיער אביון". נער ששוטט ביער בבדידות במשך 10 שנים. הנער לא היה מסוגל לדבר ונעדר כישורי חיים שהיו לכל נער בתקופתו. נער זה כונה "אדם טבעי", יצור אנושי שגדל והתפתח ללא השפעה של סביבה תרבותית. איטרד קיווה לשפוך אור על הסוגיה שנדונה מזה זמן, איזה חלק מהאינטליגנציה האנושית מקורו בתורשה ואיזה חלק בא כתוצאה של לימוד. כישלונו של איטרד ללמד את ה"נער מאביון" הוביל למסקנה של קיומן של "תקופות רגישות" במהלך חייו של האדם.  במשך תקופות אלו חייב הילד להיחשף לגירויים חיצוניים או שלעולם הוא יהיה חסר את הכישורים החסרים. במחקרו מדגיש איטרד את החשיבות בצפייה וניסוי בהקשר לחינוך, גישה שמונטסורי אימצה  והפכה לאחת מאבני היסוד בגישתה לחינוך. 

מאדוארד סג'אן (שהיה תלמידו של איטרד), שאבה דר' מונטסורי חיזוק נוסף לעבודתו של איטרד, כיום נחשב סג'אן לאבי הגישה החינוכית לילדים פגועים. משני חוקרים אלו אימצה דר' מונטסורי את הרעיון של גישה מדעית לשיטות חינוך המבוססת על תצפיות וניסויים. 

בבית הספר האוניברסיטאי עבדה דר' מונטסורי  עם הילדים מ - 8 בבוקר עד - 7 בערב מידי יום, צפתה בילדים תוך שימת לב לצורכיהם והתקדמותם ובלילה בילתה זמנה בהכינה דוחות תצפית, ערכה השואות והכינה מערכי שעורים ועזרים חדשים. בעקבות התצפיות וניסויים בעזרים וטכניקות היא גילתה  אילו שיטות השיגו את המירב.  לאחר שנתיים , ילדים "פגועים" מבית הספר עברו בהצלחה מרובה את הבחינות הסטנדרטיות שהיו נהוגות בבתי הספר הציבוריים באיטליה.

ככל שמונטסורי התעמקה בסיבות להצלחת הילדים בבית סיפרה הניסיוני, היא היגיעה למסקנה שהסיבה טמונה בהבדל העקרוני בשיטת הלימוד ומכאן ששימוש בטכניקת לימוד זו חייבת להביא לשיפור משמעותי בלימוד ילדים רגילים.

מונטסורי פרשה מבית הספר הניסויי ובמשך שבע השנים הבאות הקדישה עצמה ללימוד פילוסופיה ופסיכולוגיה ובאותו זמן שימשה כמרצה באוניברסיטה. מונטסורי תרגמה מצרפתית לאיטלקית ספר  בן 600 עמודים שכתב סג'אן, היא כתבה את התרגום במו ידיה ואמרה על כך מאוחר יותר שבחרה לכתוב התרגום בעצמה על מנת שתהיה לה האפשרות לשקול ולהפנים כל מילה.

ב – 1904 מונתה מונטסורי כפרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רומא, בתקופה זו פרסמה מחקר רחב בנושא חינוך באנתרופולוגיה ונתנה הרצאות רבות בנושאי חינוך . במשך חלק מאותן שנים עבדה במקביל כרופאה בבית חולים ובמרפאה פרטית.

מונטסורי רצתה מאד לעבוד עם ילדים רגילים ולא קיבלה את אישור מחלקת החינוך, בגלל החוק שחייב כל ילד בגיל 6 ומעלה, ללמוד במערכת החינוך הכללית.

בשנת 1907 הוצע למונטסורי לנהל פרויקט ניסויי בסאן לורנצו, רובע עוני של רומא. בבתים שסופקו לפועלים קשי יום על ידי עירית רומא התעוררה בעיה: ההורים שהו בעבודה מבוקר ועד לילה והילדים שנשארו ללא השגחה, הסתובבו במסדרונות  וחדרי המדרגות בבתים ועסקו בחבלות וגרימת נזקים. מנהלי הפרויקט הגיעו למסקנה שיהיה זול יותר להעסיק אנשים בהעסקת הילדים מאשר לעסוק בתיקון אין סופי של הנזקים שגרמו הילדים. אחד ממנהלי הפרויקט שקרא מאמרים שפרסמה מונטסורי, פנה אליה בהצעה לקבל הפרויקט והיא נענתה מיד. מונטסורי קבלה דירה בפרויקט, דאגה לריהוט ולציוד, ריכזה 60 ילדים, בגילאים 3 עד 6 שנים, שעל פי תאורה היו מוזנחים, מפוחדים וסובלים מתת תזונה נפשית ופיזית, במלותיה של מונטסורי "פרחים סגורים". המוסד החדש כונה "קזה די במביני" - בית הילדים. מונטסורי עצמה גילתה בהפתעה את רמת העניין וההנאה שגילו הילדים בעזרים שפיתחה, הילדים עסקו בעזרים ושיפרו את יכולתם וכישוריהם עוד ועוד.

מונטסורי הצהירה כי תפקיד המחנך לשרת את צרכי הילד, מחנך אינו יכול להאשים ילד שנכשל יותר משרופא יכול להאשים חולה שלא מחלים ממחלתו.

בית הילדים זכה להצלחה אדירה ופורסמו מספר כתבות בעיתונות ברחבי העולם, אלפי מחנכים ואנשי חינוך באו לראות את הפלא ועוד בתי ספר החלו לעבוד לפי העקרונות שהיא הגדירה.

ב - 1909 דר' מונטסורי כתבה את ספרה הראשון המתאר את הפעילות ב"בית הילדים", הספר זכה לתפוצה רחבה. המלכה האם מרגריטה הפכה להיות הפטרונית שלה באיטליה.

ב - 1914 היא הוזמנה לסדרת הרצאות בארה"ב, מונטסורי התארחה בביתו של תומס אדיסון, הממציא הידוע שהפך להיות מעריץ שלה. הוקמה אגודת מונטסורי אמריקאית ונשיאה היה אלכסנדר גרהם בל, ממציא הטלפון ומזכירת האגודה הייתה מרגרט ווילסון, בתו של  נשיא ארה"ב באותו זמן.  דר' מונטסורי נשאה הרצאה באולם הקרנגי הול בניו יורק בפני 5000 איש ורבים נאלצו לעמוד מחוץ לאולם.  מונטסורי העבירה קורס למורים בקליפורניה. באותה שנה נערכה תערוכה עולמית בסאן פרנסיסקו, כיתה מיוחדת בעלת קירות זכוכית הוקמה בתערוכה ובמשך כל זמן התערוכה, כיתה לדוגמה פעלה בה.

קונגרסים בין לאומיים בנושא חינוך בשיטת מונטסורי התקיימו במקומות שונים בעולם, הלסינקי (1925), ניס בצרפת (1932), אמסטרדם בהולנד (1933), רומא איטליה (1934), אוקספורד אנגליה (1936), קופנהגן דנמרק (1937), אדיבורו סקוטלנד (1938) והאחרון שבו השתתפה מונטסורי באופן אישי התקיים לאחר מלחמת העולם השניה בלונדון בשנת 1951.  בשנות המלחמה שהתה מונטסורי בהודו ועסקה בהכשרת מורות. לאחר המלחמה השתקעה מונטסורי בהולנד, היא זכתה באותות כבוד רבים ובין היתר באיתור הלגיון הצרפתי, איתור ממלכת הולנד, דר' לפילוסופיה באוניברסיטת אמסטרדם ואחרים. דר' מונטסורי המשיכה במסעותיה ברחבי העולם והוזמנה בין השאר על ידי יונסקו להרצות על שיטתה.

בנה מריו מונטסורי, שנולד מחוץ לנישואין, המשיך את דרכה בעוד אמו בחיים.  דר' מריה מונטסורי נפטרה בגיל 81, ב 6 למאי 1952 בעיירה קטנה בהולנד ושם נקברה.

נערך ע"י אלון רון

לדף הבית