לדף הבית

פורסם במעריב באפריל 2000

         יש ילדים שמחים אפילו בבית ספר

  חופשת הפסח אמנם בעיצומה, אבל יהונתן גפן מוצא את חג החירות כחג המתאים ביותר לדבר בו על ציבור     הילדים, ציבור שהחירות ממנו והלאה. בעיקר במערכת החינוך. עם שובו מביקור אצל בתו הצעירה, נטאשה, החיה בניו יורק, לא יכול גפן שלא לספר לכם על בית הספר המיוחד שבו לומדת בתו - בית ספר הדוגל בחופש יצירתי ובשוויון מלא. גפן, שעדיין לא התאושש מהטראומה של יומו הראשון בבית הספר, בטוח שבית הספר עזר לנטאשה בת הארבע להגיע למקומות שאפילו הוריה לא היו מצליחים להביא אותה אליהם 

 יהונתן גפן 

 " הרעיון הראשון שלי היה: כדי שהילד יוכל לפתח משמעת עצמית הוא צריך לדעת את ההבדל בין טוב לרע. תפקידו החשוב ביותר של המורה הוא לדאוג לכך שהילד לא יזהה טוב עם אדישות, ורוע עם פעילות"           (מריה מונטסורי 1870­1952). 

בחג החירות תרשו לי להקדיש מחשבה לציבור שיש לו הכי מעט חירות בעולם. הילדים. הילד הוא העבד של העולם. בעולם השלישי ילדים נלחמים, בעולם הרעב ילדים מתים ראשונים. גם בעולם הראשון והשני הילד עדיין מוכתב ומעוצב יתר על המידה, והחופש שלו להיות ילד ולהתנהג כילד נלקח ממנו בערך ביום שהוא מצטרף למערכת החינוך שמכוונת אותו להיות כמו כל השאר, וכל השאר, כידוע, לא במצב מי יודע מה. מי בכלל רוצה להיות כל השאר.זה כנראה לא מדע, כל החינוך הזה, ואף מדען עוד לא גילה איך הילדים, יצורים מתוקים וטהורים כל כך, הופכים בתאריך מסוים להיות מיקרובים כמו ההורים שלהם. אתה יכול לשכוח את השם שלך, אבל לא את היום הראשון שבו גררו אותך לבית הספר. במקרה שלי ­ החדר הקודר, המורה הקשישה וחמורת הפנים, השולחן השחור ועליו שלוש המילים היחידות שכבר ידעתי: שלום כיתה א'. הטראומה הזאת חוזרת כאשר היורשים שלך (כ אילו יש מה לרשת) מתגייסים לכיתה א'.אתה עומד עם האשה הצעירה שלך ולא רוצה לעזוב את הבת ואחר כך את הבן למערכת החינוך. מערכת החינוך היא עדיין ניסוי. בתי הבוגרת וילדי המתבגר פשוט לא אהבו להיות שם. אפילו מטיולים שנתיים הם היו מטלפנים אחרי שעתיים שנבוא לחלץ אותם.בתי הבכורה אומרת לי היום: "היינו מכוונים אבל לא נתנו לכוון ולהתכוון. בתיכון לא הרשו לי ללמוד גם אמנות וגם מוזיקה כי זה הומני מדי...". בני האמצעי הונח בטעות בגיל שלוש במעון לילדים וכעבור כמה ימים מצאתי אותו צורח בשעת המנוחה ופיניתי אותו בסחיבת פצוע במבצע שלא היה מבייש את אנטבה. כעבור כמה שנים, בבית הספר העממי, סגרו אותו שעה בחדר חשוך כעונש על משהו.ירדו לחייו על שגיאות הכתיב שלו בלי שאף אחד יעלה על הדעת שהוא ילד דיסלקטי. מובן שמכאן הדרך לרוקנרול ולמחאה היתה פתוחה עד מעבר לאופק הצר של מוריו היקרים. אני זוכר את כל שנות הלימודים של שירה ואביב כקרבות מגע נגד "מערכת החינוך" ובעד חופש הילדים ועצמאותם, ואמנם, כשהילדים עזבו את בית הספר הרגשנו כמו אחרי מלחמה.אני לא זוכר מי אמר את זה, אבל זה כל כך נכון: כשהילד נולד הוא כבר יודע הכל ובמשך השנים הוא שוכח. במקום להוקיר את תמימותם ואת בהירות מחשבתם של ילדים, מערכת החינוך מחנכת את הילדים ולא חושבת לרגע שהיא יכולה גם ללמוד מהם.תראו לי תלמיד אחד (או תלמידה) שממש אוהב ללמוד ואני אראה לכם 25 תלמידים/ות שלא מבינים מה הם עשו שמגיע להם עונש כזה.החינוך, כמו הפסיכולוגיה, הוא עדיין נסיוני. עדיין לא הוכח שבתי הספר משפרים את חיינו ולא מקלקלים אותם באופן בלתי הפיך. את כל מה שאני יודע למדתי למרות בתי הספר, כלשונו הבלתי נלאית של אוסקר וויילד: "חינוך זה דבר נהדר, אבל כדאי שנזכור פה ושם שהדברים שממש שווה לדעת אותם אי אפשר ללמד אותנו".בתי הספר שבהם למדתי לימדו אותי, באופן כללי, את כל מה שלא רציתי לדעת, ואת הדברים האמיתיים והחשובים למדתי מספרים ומחברים חכמים. אני לגמרי מסכים עם הפיליטוניסטית פראני לייבוביץ', שכתבה לפני כמה שנים באחד המגזינים ה"חינוכיים" הצעות לתלמידים, ואחת מהן: "אל תשתדלו להיות בהכרה מלאה בשיעורי האלגברה. כשתצאו לעולם הרחב תראו שבחיים האמיתיים אין דבר כזה, אלגברה".האלימות במשפחה ובבתי הספר דוחפת אותנו שוב ושוב להמציא רעיונות חי נוך אחרים.ידוע לכל שהאלימות והגזענות מתחילות בבית. המשפחה יכולה להיות לפעמים קן חם ולפעמים רוצח סדרתי, ועוד לא נולד המורה שיכול להשפיע על ילד יותר מהוריו הביולוגים. בעקבות הידע הזה, מערכת החינוך של מונטסורי מאמינה שכמה שניקח את הילדים מהר יותר מהמשפחה וניתן להם להכיר ילדים אחרים כך גוברים הסיכויים שהם יתפתחו לבוגרים יותר סובלנים מאשר ההורים, ואז, כמו הפרסומת ההיא של מפעל הפיס משנות השמונים ­ אתה זוכה, המדינה זוכה.* * * בגיל שלוש, שהוא גיל מוקדם לכל הדעות, התחילה נטאשה, בתי הצעירה (בת ארבע וחודשיים ועדיין לא משקרת בגיל), ללמוד בבית הספר הקדם יסודי בשיטת מונטסורי. בית הספר הזה נמצא לצערי בווסט אפ טאון בניו יורק סיטי. בית הספר לפעוטות Wsms נחשב לבית הספר הטוב והנאמן ביותר לשיטות של מונטסורי בארצות הברית, אבל נטאשה הקטנה לא יודעת את זה. דבר אחד היא יודעת: היא אוהבת את בית הספר, מאוד נהנית להיות שם, וגם אני לפעמים בא לקחת אותה ונשאר קצת יותר מדי, שכן מי באמת רוצה לחזור לעולם המבוגרים.ידוע לי שגם בארץ פועל בית ספר מונטסורי: אחת מהשלוחות, שקשורה למערכת האמריקנית, ברחוב פנחס רוזן בתל­אביב ועוד שתיים, בירושלים ובבת­ים, שפועלות באופן עצמאי.היום אני מכיר היטב את בית הספר של מונטסורי ונטאשה בווסט אנד, ניו יורק. בימים הראשונים חיכיתי לה בקומת הכניסה, שותה קפה ויורד כל שעה לראות אם לא מתעללים בה כמו בילדי הקודמים. בכל פעם שירדתי ראיתי שהיא עסוקה עם אחד הילדים, מחייכת, וכעבור שבוע היא ביקשה בעצמה שאפסיק לנדנד לה באמצע ה"עבודה", שאבוא רק לקחת אותה בצהריים.כיום, בגיל ארבע ומשהו, נטאשה כבר יודעת לכתוב את כל האותיות, מתחילה להרחיב מילים ולקרוא משפטים, לספור. היא מציירת, רוקדת ומשחקת סיפורי נסיכות בסגנון שלה, והחשוב ביותר, היא מאוד קומוניקטיבית עם ילדים אחרים ומבוגרים אחרים. היא מקשיבה ומבינה, מתייחסת לכל האנשים שהיא מכירה באופן שוויוני ולא מתנשא.למרות החינוך הליברלי והאהבה שהיא מקבלת מאמא שלה וממני, אין לי ספק שבית הספר עזר לה להגיע למקומות שאנחנו אולי לא היינו יכולים להביא אותה אליהם בגלל שאנחנו ההורים שלה.בגיל שלוש וחצי, כשאמרתי לה על כלב ברחוב שלדעתי הוא טיפש, היא אמרה: "אף אחד בעולם הוא לא טיפש". כשהיא רוצה להיות קצת לבד, כמ ו כל ילדה או ילד, היא אומרת: "אני רוצה להיות עם עצמי עכשיו". בבית שימוש, מעל האסלה, היא אומרת: "אני צריכה את האינטימיות שלי עכשיו". אחר כך היא אומרת: "אבא, בוא, אני כבר גמרתי את האינטימיות שלי".* * * אני מספר לכם על נטאשה רק בגלל שאני מכיר אותה יותר מאת הילדים האחרים, אבל אני בטוח שגם הילדים האחרים מפתחים אישיות, מגלים סקרנות והומור, ממש כמו הילדה שלנו, והדבר שמכה בך כשאתה בא לביקור בכיתה ונשאר קצת: אתה לא מרגיש שהגעת לאיזו קבוצת ילדים שנקלעה בין קוביות לנדנדה עם ריח של אוכל של בית חולים, כמו בכל כך הרבה גנים אחרים, אלא לקהילה אמיתית!הילדים עובדים ביחד (לפי מונטסורי, כל בניית קוביות או ציור נקראים "עבודה") למטרות מסוימות בבית הספר (בשום פנים ואופן לא "גן"!). "לפתח בכיתה קהילה ממשית", אומרת ד"ר מרלין ברון, מנהלת בית הספר, "זה הדבר החשוב ביותר בלימודים טרום יסודיים. כל השאר ­ שיתוף פעולה, הישגים אינטלקטואליים, הכל מתחיל מזה".חדר הכיתה נעים, מלא חמימות, מעין בית של משפחה בממדים קטנים. יש מטבח ושולחנות אוכל ועבודה, מיטות קטנות, כיסאות בגודל הטוסיק של הילדים, אין אף כיסא או ריהוט אחר במידה של מבוגר, כיור קטן מחומר דמוי עץ, קולבים לבגדים, תמונות של הורי הילדים על הקיר, קופסאות עם קוביות, פאזלים, לוחות וגירים, ניירות ציור וצבעים, משטחים בהירים ופתוחים, רחבה למשחקים, מדרגות לבמה קטנה. ה"עבודות" של הילדים תלויות על הקירות.תהליך הפרידה של נטאשה מבית הוריה לבית הספר לא היה קשה משום שזה נראה כמו עוד חדר בבית עם 20 ילדים ושלוש מורות. "ילדים בגיל רך שכזה", אומרת המנהלת ד"ר ברון, "כבר רוצים להתרחק קצת מההורים, אך בו זמנית הפרידה קשה להם משום שהם עדיין מרגישים הכי בטוח עם אמא ועם אבא".לכן קצב המעבר מבית המגורים בבית לבית המגורים בבית הספר חייב להיות מתון ונבון והוא משתנה מילד לילד. צוות המורים והמורות במונטסורי מתפקד גם כמשפחה זמנית, והקשר בין סגל בית הספר להורים הוא קשר חם, הדוק ופתוח. ההורים מבקרים בכיתות, המורות מבקרות בבתי ההורים.* * * בית הספר הראשון בשיטת מונטסורי הופעל בתחילת 1900 לפי שיטת חינוך שנחשבת גם כיום מהפכנית ומיוחדת. לצערי, המצאות של נשים מפורסמות פחות מהמצאות הגברים, לכן כדאי מאוד לספר כיצד התחילה שיטת החינוך של מונטסורי.מריה מונטסורי נשבעה בילדותה שמה שלא יהיה, היא לעולם לעולם לא תהיה מורה. הצד הפמיניסטי שבה משך אותה להיות רופאה והיא אמנם היתה האשה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור מהאוניברסיטה של רומא. כשמריה עבדה במחלקה הפסיכיאטרית היא התחילה להתעניין בילדים, בעיקר בילדים שלא שפר עליהם גורלם; הילדים שבתחילת המאה היה להם רק כינוי אחד ­ האידיוטים.מריה מונטסורי חיפשה שיטות טיפול ולימוד חדשות והפכה את הילדים שנחשבו רפי שכל למהירי תפיסה ואחר כך לתלמידים רגילים ואפילו למצטיינים. רבים התייחסו לכך (כמה איטלקי מצידם!) כאל נס אלוקי, אבל רבים אחרים הבינו שמישהי פה נבהלה ממערכת החינוך הקיימת והחליטה שהיא מפגרת ולא הוגנת."בזמן שכולם התפעלו ממה שעשיתי לאידיוטים שלי", התראיינה מריה לאחד מעיתוני התקופה, "כל מה שעניין אותי באמת היה: אם זה מה שקרה לאידיוטים שלי, תתארו לעצמכם כמה אפשר לשפר אצל הלא אידיוטים... תחשבו כמה יהיו הילדים מאושרים בבתי ספר שיהיו מתוכננים במיוחד למידה שלהם, לגיל שלהם ולהתפתחות שלהם...".שנה אחרי הקמת בית הילדים הראשון של מונטסורי (קאסה דה לה במביני ­ רק בגלל השם כדאי להתחנך שם), באזור סן לורנצו, לא רחוק מרומא, הפכה דוקטור מריה מונטסורי לדמות מסקרנת, אינדיבידואלית, כריזמטית, אותנטית ומאוד מחוזרת.מחנכים, סופרים וסתם סקרנים נסעו במיוחד לאיטליה להכיר את שיטת החינוך החדשה של מריה, הקדושה של האידיוטים. בין התומכים העיקריים שלה היו תומס אדיסון, מרגרט ווילסון (בתו של הנשיא האמריקני) ומספיק תומכים אמידים ודגולים אחרים כדי להפיץ את שיטת החינוך החדשה בכל העולם. פרח הבמבינו של מריה הנביט את זרעיו החינוכיים בתוך זמן קצר, מאיטליה, ביפן, רוסיה, סקוטלנד, קנדה, אוסטריה, אנגליה ואוסטרליה. אין ספק שהיה זה לא פחות ממהפכה.לפי תפיסת החינוך של שנת 1900, האינטליגנציה האישית היא תכונה מולדת שאינה יכולה להשתנות. אלוהים ברא אליטות אינטלקטואליות ומעמדות. אם ילדים לא מצליחים בבתי הספר זה סימן שהם ילדים עצלנים וכפויי טובה. הם נכשלו ועל כשלונם יש להעניש אותם.האני מאמין של מריה מונטסורי היה כמעט ההפך מהלך הרוח החינוכי שהיה מקובל אז: האינטליגנציה האנושית אינה תכונה מולדת והיא גם יכולה להשתפר ולהתחדד. האינטליגנציה מחפשת גירויים שיפרו אותה. האינטליגנציה היא חסרת מעמדות. עבודה (לימודים) עם מטרות מסוימות יכולה להעניק הנאה ואפילו בידור לילדים. הילדים לומדים הכי טוב כשיש כמה שפחות מבוגרים בסביבה. הלימוד נובע בעיקר מנסיונות קבוצתיים (לגבי עיקרי היסוד של מונטסורי, ר' מסגרת).שיטת מונטסורי גם מאמינה, כפי שסיפרתי קודם, בצורה. המורים והילדים "מקימים" בכיתה את בית הילדים שלהם כדי להרגיש בו נוח ו"בבית". בנייה כזאת, כמו פעילויות אחרות, מפתחת אצל הילדים/ות ביטחון עצמי, מודעות גבוהה ואפשרות לידידות בבית הידידים.כאחד שלמד וגינן, כמו רבים מאיתנו, בין לוחות שחורים לתושב"ע, בין שקרים לסודות, אני יכול היום להגיד לכם ולעצמי: מי שלומד קצת לקנות לו חבר בגיל שלוש יגיד כל החיים תודה למריה מונטסורי.* * * האני מאמין של ד"ר מונטסורי כתוב בפשטות וכל סעיף הוא סוד. למשל: סוד מס' 235: "הילד הוא זר בעולם המאורגן של המבוגרים... זר בעולם מלאכותי שבפירוש נבנה מעל הטבע. ילד שמגיע לעולם כזה כיצור חברתי חדש לא יכול, לפי כוחו הפיזי ולפי החוק, לשנות בו כלום". לכן, לפי תורת מונטסורי, צריך היה להקים את בתי הילדים ­ כיתות שקודם כל מתייחסות בהבנה לכל גזע, דת, צבע, מין, סגנון חיים ורמת חיים. אפילו הגיל אינו כל כך משנה. בקבוצה של נטאשה לומדים ילדים מגיל שלוש עד גיל חמש, ומה שמאחד אותם זה הנושאים שבהם הם מתעניינים ביחד ולא גילם.בניו יורק, עיר מהגרים (כאילו שתל­אביב היא לא כזאת), בית הספר של מונטסורי, הדוגל בחופש יצירתי ובשוויון מלא, לא מקיים באופן עקרוני חגים דתיים, אבל מאוד מקפיד על ימי ההולדת של כל הילדים.בניו יורק ובעולם כולו בית ספר שכזה יכול להתקבל רק בברכה על ידי כל כך הרבה הורים ליברלים שמבקשים שהדור הבא יהיה סובלני יותר ופחות אלים מהדור שלנו. היסטוריה אנושית אלימה לפנינו וכנראה גם אחרינו. זה לא מדע, כל החינוך הזה, אבל כמו במדע גם כאן השאלות הנכונות חשובות יותר מאשר התשובות הנכונות.ואני חושב שמריה מונטסורי שאלה לפני 100 שנה את השאלות הנכונות.

      האני מאמין של החינוך על פי מונטסורי

1.     הילדים שונים מהמבוגרים. הם לא רק מבוגרים מוקטנים. הם אחרים.

2.     להתפתחות יש שלבים.

3.     ההתפתחות הפיזית היא תכונה מולדת.

4.     לגדול בתנאים של עצמאות ויוזמות אישיות זה דבר טבעי.

5.     התשוקה ללמוד היא תכונה מולדת.

6.     ההתפתחות הפיזית וההתפתחות הרגשית קשורות זו לזו.

7.     הסביבה (הפיזית והחברתית) משפיעה הן על ההתפתחות הפיזית והן על ההתפתחות הנפשית.

8.     ילדים עוברים תקופות רגישות במהלך ילדותם.

9.     הילד יוצר תוך כדי עבודה.

10.  ההתפתחות האנושית היא עדיין מסתורין, אך ככל שנדע יותר ­ נבין יותר.

11.  משמעת עצמית. הילדים אחראים על המשמעת, אבל עם גבולות ברורים.

12.  חופש ועצמאות כתהליך למידה

לדף הבית